| |
|
זה המקום בו המילים נגמרות, נעשות קטנות, אינן מתארות.
פעמים רבות אני פוגשת הורים, שאיבדו ילד, ובכאבם הם מאבדים קשר עם הילדים החיים עימם כאן.
אפשר גם אחרת. החזרה לחיים ולשמחה, נכון, בצורה אחרת, היא אפשרית. אהובכם, שנפטר, איחל ומאחל לכם רק טוב. הוא בודאי היה רוצה בשמחתכם.
עצב, חולי גופני, קשיי ריכוז, הסתגרות, העדר יכולת להנות, פלאשבקים, ניתוק רגשי, כעס, פגיעה בקשרים, תפקוד נמוך- הם רק חלק מהקשיים השכיחים הפוקדים את החווים אובדן.
בתפיסת העולם המערבית, הרציונאלית, מוות הוא סוף. לא כך בגישות המזרחיות, הדתיות ובמיוחד היהודיות. הנשמה חוזרת אל ביתה, היא נצחית. הקשר נמשך.
לידה ומוות קרובים הם - רגעי כניסתה ויציאתה של הנשמה. הלידה היא חלק מהחיים, כך גם הזקנה, כך גם המוות. כשפוגשים אותו בטבעיות ובכבוד הוא הופך למפחיד פחות. אפשר אפילו ללמוד ממנו על החיים. ברגעים כאלו אנו מבינים מה באמת חשוב בחיים.
גם הפסיכולוגיה מבינה היום, כי הקשר עם הנפטר נמשך לאחר מותו. כתיבה אל המת מעודדת תהליך בריא של עיבוד אבל. אחרים יספרו לכם, כי הם עוצמים עינים, או מתכנסים פנימה, ויוצרים קשר עם היקר להם. כל המאפיינים האלה לא סותרים את ההתמודדות, אלא מהווים חלק בריא ממנה, וככאלה הם מקבלים מקום חשוב בטיפול.
יש מה לעשות אם אתם מבינים שהפרידה קרובה, אם לא הספקתם להפרד, וגם אם יש היבטים של טראומה בחויה האישית שלכם.
ניתן למצוא כוחות, צמיחה ואף משמעות במקום הזה. המוות הוא חלק מהחיים. תפיסה זו נותנת פרופורציה, משמעות, כוחות. גלומה כאן אפשרות להמשיך ולחיות עם יכולת לבחור בנוכחות של שמחה ואהבה בחיים. |
